משמורת משותפת: מתי היא מתאימה ומה פוסקים בתי המשפט?

מבוא

משמורת היא הסדר מורכב ומשמעותי בגירושין כשיש ילדים משותפים. ההסדר קובע איך מגדלים ילדים אחרי גירושין, וכיצד מבטיחים שהילדים ימשיכו לקבל את היחס הראוי משני ההורים.

בעשורים האחרונים החלה מהפכה בגישה של בתי המשפט בישראל למשמורת. בעבר, הנורמה הייתה משמורת בלעדית לאם (או לאב במקרים נדירים), כשההורה השני היה "הורה לסופי שבוע" עם זכויות ראייה מוגבלות. היום, משמורת משותפת היא הנורמה המועדפת, בתי המשפט נוטים להעדיף הסדר שבו שני ההורים חולקים באחריות, בזמן, ובחיי הילדים.

אבל מהי בדיוק משמורת משותפת, איך היא עובדת בפועל, מתי היא מתאימה, איך בתי המשפט מחליטים? מאמר זה יגע בשאלות הללו ועוד.

מהי משמורת משותפת?

משמורת היא הסדר מגורים של הילדים, הכולל בתוכו גם לינה, המעניק להורים אחריות לטיפול בילדיהם. משמורת משותפת היא הסדר שבו שני ההורים חולקים במשמורת הפיזית והמשפטית על הילדים.

זה אומר: שני ההורים אחראים לגידול הילדים, שני ההורים מקבלים החלטות מהותיות ביחד, והילדים מבלים זמן משמעותי עם שני ההורים.

מה לא בהכרח נובע ממשמורת משותפת

משמורת משותפת לא אומרת כי: הילדים חייבים להיות בדיוק 50% מהזמן אצל כל הורה, שני ההורים חייבים להסכים על הכל, אין "מקום מגורים עיקרי" לילדים. בפועל, יש מודלים שונים של משמורת משותפת.

מעדיפות לאם - למשמורת משותפת

העבר: עדיפות לאם (בצל חזקת הגיל הרך)

עד שנות ה-90, בתי המשפט בישראל נטו להעניק משמורת בלעדית לאם, בעיקר לילדים קטנים (מתחת לגיל 6). ההנחה הייתה שהאם היא מטפלת עיקרית וטובה יותר לילדים הקטנים. האב בדרך כלל קיבל זכויות ראייה מוגבלות.

התפנית: טובת הילד כשיקול בלעדי

בעשורים האחרונים חל שינוי יסודי בגישה. הפסיקה קבעה באופן מובהק כי השיקול המרכזי והיחיד הוא ״טובת הילד״, וכי אין להניח עדיפות אוטומטית לאם או לאב. כל מקרה יבחן לגופו.

המגמה היום: משמורת משותפת כנורמה

בשנות ה-2000 ואילך, בתי המשפט התחילו להעדיף משמורת משותפת כברירת מחדל. גישה זו נובעת מההכרה כי הסדר המאפשר לשני ההורים להיות מעורבים באופן משמעותי ורחב בחיי הילדים, משרת בצורה הטובה ביותר אם טובתם.

בתי המשפט מתחילים מהנחה שמשמורת משותפת טובה לילד, אלא אם יש סיבה מיוחדת שמצדיקה משמורת בלעדית.

למה משמורת משותפת נחשבת טובה לילדים?

מחקרים רבים מראים שמשמורת משותפת מועילה לילדים:

1. ילדים שגדלים במשמורת משותפת נוטים לשמור על קשר קרוב ומשמעותי עם שני ההורים, מה שתורם לביטחון הרגשי שלהם.

2. כשהילד מרגיש ששני ההורים מעורבים ואחראיים, הוא פחות מרגיש "קרוע" או "נאלץ לבחור צד".

3. חשיפה לשני ההורים מאפשרת לילד ללמוד מודלים שונים של התמודדות, ערכים, ודרכי חיים.

4. כששני ההורים חולקים בעומס, כל אחד מהם פחות לחוץ, מה שמשפיע לטובה על הילד.

מתי משמורת משותפת פחות מתאימה?

למרות היתרונות, יש מקרים שבהם משמורת משותפת לא מתאימה:

1. אם ההורים לא מסוגלים לתקשר או נמצאים בקונפליקט חריף ומתמשך, משמורת משותפת עלולה להזיק לילדים שיהיו חשופים לסכסוך.

2. אם יש אלימות פיזית או רגשית של אחד ההורים כלפי הילדים או כלפי בן/בת הזוג, משמורת בלעדית להורה הלא-אלים היא כנראה הפתרון הנכון.

3. אם אחד ההורים אינו מסוגל לטפל בילדים (בעיות התמכרות, בעיות נפשיות חמורות, הזנחה), משמורת משותפת לא תתאים.

4. אם ההורים גרים רחוק מאוד זה מזה, קשה מאוד ליישם משמורת משותפת עם זמן שווה.

5. יש מחלוקת האם תינוקות קטנים מאוד (עד גיל שנה-שנתיים) יכולים להסתדר עם משמורת משותפת עם לינות מתחלפות, או שזה יותר מזיק ממועיל.

איך בתי המשפט מחליטים על משמורת? השיקולים המרכזיים

כשבתי המשפט צריכים להחליט על משמורת, הם מתבססים על עקרון אחד מרכזי:

העקרון המנחה: טובת הילד

"טובת הילד" היא השיקול העליון והמכריע. אך, מהי "טובת הילד"? בתי המשפט בוחנים מספר שיקולים:

שיקול 1: הקשר עם כל אחד מההורים

בית המשפט בוחן איזה קשר יש לילד עם כל אחד מההורים, מי היה המטפל העיקרי עד כה, האם הילד קשור לשני ההורים.

בתי המשפט מעדיפים לשמר קשר חזק עם שני ההורים, אלא אם יש סיבה מיוחדת.

שיקול 2: יכולת הורית

האם כל אחד מההורים מסוגל לטפל בילד (פיזית, רגשית, כלכלית), האם יש בעיות (אלימות, התמכרויות, בעיות נפשיות חמורות).

שיקול 3: יציבות

מה סביבת החיים של כל הורה, האם יש יציבות (בית, עבודה, קהילה), האם יש תמיכה משפחתית וחברתית.

בתי המשפט מעדיפים יציבות ורציפות בחיי הילד.

שיקול 4: יכולת תקשורת ושיתוף פעולה בין ההורים

זה שיקול קריטי למשמורת משותפת, האם ההורים מסוגלים לתקשר ולתאם ביניהם, האם יש קונפליקט חריף, האם כל אחד מהם מכבד את ההורה השני ומעודד את הקשר עם הילד?

אם יש קונפליקט חמור, בית המשפט עשוי להעדיף משמורת בלעדית, כדי למנוע מהילד להיות חשוף לסכסוך.

שיקול 5: גיל הילד וצרכיו

ילדים קטנים (מתחת לגיל 5-6) זקוקים ליציבות רבה יותר. ילדים גדולים (מעל גיל 10-12), בית המשפט עשוי להתחשב ברצונם.

שיקול 6: קרבה גיאוגרפית

האם ההורים גרים קרוב זה לזה, האם אפשר ליישם משמורת משותפת מבחינה לוגיסטית. אם יש מרחק גדול, קשה ליישם משמורת משותפת עם זמן שווה.

תהליך ההחלטה בבית המשפט

שלב 1: הליך ליישוב סכסוך

לפני הגשת תביעה, על אחד הצדדים להגיש בקשה ליישוב סכסוך במשפחה. כל הליך משפטי בנושאי משפחה חייב להתחיל בהגשת בקשה ליישוב סכסוך ליחידת הסיוע של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. במסגרת זו, יש להשתתף בפגישות מהו״ת, כדי לנסות להגיע להסכמות בגישור. אם הגישור לא מצליח ממשיכים לתביעה.

שלב 2: הגשת תביעה

אחד ההורים, זה שהגיש בקשה ליישוב סכסוך, מגיש תביעה למשמורת והסדרי שהות לבית המשפט.

שלב 3: הפנייה לתסקיר וחוות דעת מומחה

לצורך הכרעה בשאלת המשמורת, נדרש תסקיר סעד. התסקיר נערך על ידי עובד סוציאלי, ויש בו פירוט אודות מצב הילדים והמלצות למשמורת. ההמלצות הללו אינן מחייבות את בית המשפט. בית המשפט רשאי לבקש בנוסף חוות דעת פסיכולוגית או בדיקת מסוגלות הורית, לצורך בחינת היכולת של כל אחד מההורים לטפל בילדים.

שלב 4: דיונים בבית המשפט

שני ההורים מציגים את עמדותיהם, מוצגות ראיות, בית המשפט שומע את הילדים. ככל הניתן, קביעת הסדרי המשמורת נעשית תוך התחשבות ברצון הילד.

שלב 5: פסק דין

בית המשפט מחליט על סוג המשמורת (משותפת או בלעדית), הסדרי ראייה (לוח זמנים מפורט) ומזונות (אם רלוונטי). פסק הדין מחייב את שני ההורים.

סיכום

משמורת משותפת היא ההסדר המועדף בישראל, מתוך הכרה כי הוא משרת את עקרון ״טובת הילד״. העדפה זו מבססת את הורותם השוויונית של שני ההורים, ומחייבת אותם לשאת בנטל הטיפול היומיומי בילדיהם.

עם זאת, ההסדר אינו אוניברסלי. ישנם מקרים בהם משמורת משותפת אינה מתאימה, ובהם בית המשפט יפסוק למשמורת הראויה בבחינת המקרה לגופו.