רשלנות רפואית שיניים - עורכי דין מומלצים בתחום | עמוד 2

טיפולי שיניים הם חלק בלתי נפרד משגרת הבריאות של כולנו. אנו מפקידים בידי רופאי השיניים את אחד האזורים הרגישים והחשובים ביותר בגופנו, מתוך ציפייה לקבל טיפול מקצועי, זהיר ומיומן. לצערנו, לא תמיד ציפייה זו מתממשת. כאשר טיפול שיניים כושל גורם לנזק, עולה השאלה המכרעת: האם מדובר בסיבוך סביר ובלתי נמנע, או שמא מדובר במקרה של רשלנות רפואית בטיפולי שיניים?

עמוד זה נבנה כמדריך מקיף להבנת התחום המורכב של רשלנות רפואית בטיפולי שיניים בישראל. כאן באתר LawReviews תמצאו סקירה של העקרונות המשפטיים, פירוט של המקרים הנפוצים, הסבר על שלבי ההליך המשפטי ותשובות לשאלות מהותיות – הכול במטרה להעניק לכם ידע וכלים למימוש זכויותיכם במקרה של פגיעה. בנוסף, תוכלו למצוא בעמוד פרטים על משרדי עורכי דין המתמחים ברשלנות רפואית בתחום השיניים, לצורך קבלת ייעוץ וייצוג משפטי במידת הצורך.

היסודות המשפטיים של תביעת רשלנות רפואית שיניים

תביעת רשלנות רפואית אינה מבוססת על תחושה סובייקטיבית של אכזבה מתוצאות הטיפול. המשפט הישראלי דורש הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים, המעוגנים בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על מנת לבסס עילת תביעה.

1. קיומה של חובת זהירות

זהו היסוד הפשוט ביותר להוכחה במערכת היחסים בין רופא שיניים למטופל. מרגע שרופא שיניים הסכים לקבל אתכם לטיפול, חלה עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הוא מחויב לפעול במיומנות, בזהירות ובנאמנות כלפיכם, ולנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת נזק.

2. הפרת חובת הזהירות (הרשלנות עצמה)

זהו לב ליבה של התביעה. על התובע להוכיח כי רופא השיניים סטה מסטנדרט הטיפול המקובל. השאלה אינה "מה רופא שיניים אחר היה עושה?", אלא "מה רופא שיניים סביר וזהיר היה עושה באותן נסיבות?". סטייה זו יכולה להתבטא במגוון רחב של אופנים, החל מאבחון שגוי, דרך ביצוע רשלני של פרוצדורה ועד למעקב לקוי לאחר הטיפול.

"מבחן הרופא הסביר": בית המשפט בוחן את התנהלותו של הרופא הנתבע בהשוואה לסטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא שיניים בעל רמת מיומנות ומקצועיות ממוצעת. סטנדרט זה נקבע על פי הספרות המקצועית, הנחיות האיגודים המקצועיים, ניירות עמדה ועדות של מומחים רפואיים.

3. קיומו של נזק

על התובע להוכיח שנגרם לו נזק פיזי, נפשי או כספי כתוצאה מהטיפול. נזק יכול להיות כאב וסבל, פגיעה אסתטית, אובדן שיניים, צורך בטיפולים מתקנים יקרים, אובדן ימי עבודה, פגיעה בכושר ההשתכרות ועוד.

4. קשר סיבתי בין ההפרה לנזק

היסוד הרביעי והמכריע הוא הוכחת קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין הרשלנות של הרופא (הפרת החובה) לבין הנזק שנגרם. יש להוכיח כי "אילולא הרשלנות, הנזק לא היה מתרחש" או היה מתרחש בעוצמה פחותה משמעותית. לדוגמה, יש להוכיח כי הנזק העצבי שנגרם למטופל הוא תוצאה ישירה של ביצוע רשלני של עקירה, ולא סיבוך נדיר שהיה עלול להתרחש גם בטיפול הזהיר ביותר.

חשיבותה של "הסכמה מדעת" ברפואת שיניים

אחד העקרונות המרכזיים במשפט הרפואי בישראל הוא "הסכמה מדעת", המעוגן בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. על פי חוק זה, רופא שיניים אינו רשאי לטפל במטופל מבלי שקיבל את הסכמתו המודעת והחופשית.

מהי הסכמה מדעת? הסכמה מדעת מחייבת את הרופא למסור למטופל, בשפה ברורה ומובנת, את כל המידע הרלוונטי לקבלת החלטה מושכלת לגבי הטיפול. מידע זה כולל:

• אבחנה ומצב רפואי (פרוגנוזה): מהי הבעיה ומה צפוי לקרות אם לא תטופל.
• מהות הטיפול המוצע: תיאור מפורט של ההליך.
• הסיכויים והסיכונים: פירוט הסיכונים השכיחים והסיבוכים הנדירים אך הקשים הכרוכים בטיפול.
• טיפולים חלופיים: הצגת כל האלטרנטיבות הטיפוליות הסבירות, לרבות יתרונותיהן וחסרונותיהן.
• האפשרות שלא לבצע טיפול כלל: והשלכותיה.

פגיעה באוטונומיה:

כאשר רופא אינו מקבל הסכמה מדעת, הוא פוגע באוטונומיה של המטופל על גופו. במקרים רבים, ניתן להגיש תביעה בגין ראש נזק זה של "פגיעה באוטונומיה", גם אם הטיפול עצמו בוצע במיומנות. אם הסיכון שהתממש לא הוצג למטופל, והמטופל יכול לטעון שאם היה מודע לסיכון, היה בוחר בחלופה טיפולית אחרת, עשויה לקום עילת תביעה מוצקה. יתרה מכך, טיפול ללא כל הסכמה יכול להיחשב לעוולה של "תקיפה".

מקרים נפוצים של רשלנות רפואית בטיפולי שיניים

תחום רפואת השיניים הוא רחב, והרשלנות יכולה להתרחש בכל אחד משלבי הטיפול ובתחומים השונים.

רשלנות באבחון ותכנון הטיפול

• אי ביצוע צילומי רנטגן: אבחון וטיפול ללא צילומים מתאימים (נשך, פריאפיקלי, פנורמי, CT) המהווים בסיס הכרחי.
• פענוח שגוי של צילומים: אי זיהוי של עששת, דלקת חניכיים, ציסטות, גידולים או בעיות מבניות בלסת.
• בניית תוכנית טיפול שגויה: תכנון טיפול שאינו מתאים למצב המטופל, או תכנון אגרסיבי מדי שמוביל לנזק בלתי הפיך.
• אי הפניה למומחה: רופא שיניים כללי המבצע טיפול מורכב (כמו טיפול שורש סבוך או שתלים במצב גבולי) שהיה צריך להיות מופנה למומחה (אנדודונט, פריודונט או כירורג פה ולסת).

רשלנות בטיפולים משמרים ומשקמים

• סתימות וכתרים: סתימה גבוהה מדי, כתר שאינו מותאם ויוצר לחץ על החניכיים, מרווחים בין הכתר לשן המאפשרים חדירת חיידקים ועששת משנית.
• טיפולי שורש (אנדודונטיה):
  • פרפורציה: ניקוב של דופן השורש או רצפת השן.
  • שבירת מכשיר בתעלה: והשארתו ללא יידוע המטופל או ניסיון להוציאו.
  • סתימת שורש חסרה או עודפת: חומר הסתימה אינו מגיע לקצה השורש (ומשאיר זיהום) או חורג ממנו וגורם נזק לרקמות סמוכות.
  • אי איתור כל התעלות בשן.
• עקירות כירורגיות:
  • עקירת שן בריאה בטעות.
  • פגיעה עצבית: נזק לעצב המנדיבולרי (בעקירת שיני בינה תחתונות) הגורם לאובדן תחושה בשפה ובסנטר, או נזק לעצב הלינגואלי הגורם לאובדן תחושה וטעם בלשון.
  • שבירת הלסת במהלך עקירה אגרסיבית.
  • חדירה לסינוס המקסילרי בעקירת שיניים עליונות, ללא זיהוי ותיקון מתאים.

רשלנות בביצוע שתלים דנטליים

תחום השתלים הוא מהמורכבים והיקרים ברפואת השיניים, ומהווה כר פורה לתביעות רשלנות.

• תכנון לקוי: ביצוע שתלים ללא הערכה מספקת של כמות ואיכות העצם, לרוב בהיעדר צילום CT.
• מיקום שגוי של השתל: החדרת שתל בזווית לא נכונה, או פגיעה במבנים אנטומיים קריטיים כמו תעלת העצב המנדיבולרי, הסינוס המקסילרי או שיניים סמוכות.
• בחירת שתל לא מתאים: שימוש בשתל קצר מדי, ארוך מדי או רחב מדי למצב הנתון.
• זיהומים: אי הקפדה על סטריליות במהלך הניתוח, המובילה לזיהום וכישלון השתל.
• שיקום לקוי על גבי השתלים: בניית כתרים או גשרים שאינם מותאמים ויוצרים עומס יתר על השתלים, המוביל לאובדנם.

רשלנות ביישור שיניים (אורתודונטיה)

• אבחון ותכנון לקוי: התחלת טיפול אורתודונטי ללא אבחון מלא של הבעיות הסקלטליות והדנטליות.
• הפעלת כוח מוגזם: גרימת נזק לשורשי השיניים (ספיגת שורשים) או לרקמות החניכיים.
• היעדר מעקב הולם: אי ביצוע צילומים תקופתיים לבחינת מצב השורשים במהלך הטיפול.
• סיום טיפול בטרם עת: השארת המטופל עם מנשך לא יציב או תוצאה אסתטית לקויה.

תהליך הגשת תביעת רשלנות רפואית שיניים

ההליך המשפטי בתביעות אלו הוא מורכב ודורש סבלנות וליווי מקצועי צמוד.

1. איסוף התיעוד הרפואי: השלב הראשון והחשוב ביותר הוא איסוף כל התיעוד הרלוונטי מרופא השיניים המטפל, כמו גם מכל רופא או מוסד רפואי אחר שבו ביקרתם לצורך טיפולים מתקנים. התיעוד כולל את הרשומה הרפואית, צילומים, מכתבי הפניה וסיכומים.
2. ייעוץ עם עורך דין המתמחה בתחום: חשוב לפנות לעורך דין בעל ניסיון ומומחיות ספציפית בתביעות רשלנות רפואית, ובפרט בתחום הדנטלי. עורך הדין יבחן את החומר ויעריך את סיכויי התביעה.
3. קבלת חוות דעת רפואית-משפטית: על פי תקנות סדר הדין האזרחי, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא צירוף חוות דעת של מומחה רפואי. עורך הדין יפנה את התיק לרופא שיניים מומחה (לרוב בתחום הרלוונטי לנזק), אשר יבחן את המקרה ויכתוב חוות דעת מפורטת. חוות הדעת תקבע האם הייתה סטייה מסטנדרט הטיפול המקובל, מהו הנזק שנגרם ומה הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק.
4. הגשת התביעה לבית המשפט: לאחר קבלת חוות דעת תומכת, עורך הדין ינסח כתב תביעה מפורט ויגיש אותו לבית המשפט המוסמך.
5. ניהול ההליך המשפטי: לאחר הגשת התביעה, הצד הנתבע (רופא השיניים וחברת הביטוח שלו) יגיש כתב הגנה וחוות דעת רפואית מטעמו. ההליך כולל שלבים של גילוי מסמכים, הגשת תצהירים, ולעיתים מינוי מומחה מטעם בית המשפט. במקרים רבים, ההליך מסתיים בפשרה בין הצדדים. אם לא מושגת פשרה, התיק יגיע לשלב ההוכחות ומתן פסק דין.

מהם ראשי הנזק וגובה הפיצוי הצפוי?

מטרת הפיצוי היא להשיב את המצב לקדמותו, ככל הניתן. הפיצויים נחלקים לשני סוגים עיקריים:

נזקים ממוניים (נזקים מיוחדים ועתידיים):

• הוצאות רפואיות: עלות הטיפולים המתקנים, תרופות, ייעוצים וכל הוצאה רפואית שנדרשה ותידרש בעתיד.
• אובדן השתכרות והפסדי שכר: הפסדי שכר בעבר בשל היעדרות מהעבודה, ופיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות העתידי אם הנזק מגביל את יכולת העבודה.
• הוצאות נסיעה ועזרת צד ג': עלויות נסיעה לטיפולים ועזרה במשק הבית אם נדרשה.

נזקים לא ממוניים:

• כאב וסבל: פיצוי בגין הכאב הפיזי והסבל הנפשי שנגרמו למטופל כתוצאה מהרשלנות. זהו רכיב משמעותי הנקבע על ידי בית המשפט על פי חומרת הפגיעה, גיל הנפגע והשלכותיה על חייו.
• אובדן הנאות החיים: פיצוי על הפגיעה ביכולת ליהנות מפעילויות ותחביבים.
• פגיעה באוטונומיה: פיצוי נפרד על הפגיעה בזכותו של המטופל לקבל החלטות על גופו, כאמור לעיל.

התיישנות בתביעות רשלנות רפואית שיניים

חשוב להיות מודעים למגבלת הזמן להגשת התביעה. על פי חוק ההתיישנות, תביעת רשלנות רפואית מתיישנת בחלוף 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. עם זאת, "מירוץ ההתיישנות" מושעה לעיתים קרובות ומתחיל להיספר רק מהרגע שבו המטופל גילה (או היה עליו לגלות) את הנזק ואת הקשר שלו לרשלנות ("כלל הגילוי"). במקרה של קטינים, תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר רק מהגיעם לגיל 18, כך שיוכלו להגיש תביעה עד גיל 25.